“היא התחילה”, “היא דחפה אותי”, “לא, היא צבטה אותי קודם”, “היא אמרה לי שאני קטנה”… אני בטוחה שהמשפטים האלו מוכרים לכם מהבית שלכם- אין אחים (או במקרה הפרטי שלי אחיות…) שלא רבים זה עם זה. וכשזה קורה, בכל פעם מחדש אותה התלבטות: האם להתערב או לתת להם להסתדר לבד, כשמצד אחד הרצון הוא לאפשר להם לחפש ולמצוא פתרונות בעצמם, ומצד שני החשש שללא התערבות כוחות “האו”ם” של אמא ואבא, הריב רק יתדרדר והאחים עלולים אפילו לפגוע אחד בשני.
אז איך עוזרים לילדים (ולנו…) להתמודד עם ריבים, מתי כדאי להתערב ומתי לא, ואיך להתערב בצורה שתעצים אותם ולא תוסיף תסכול? לא פשוט, אבל לגמרי אפשרי- במיוחד אם נעזרים במודל פ.ע.י.מ.ה:
פרופורציות- לפני שאנו מחליטים אם להתערב בכלל, בוא נתבונן על מה הריב: אם מדובר בוויכוח סוער ומשמעותי כמו זה שחוויתי אצלי בבית השבוע סביב השאלה מי תשתמש בספל של אנה ומי בזה של אלזה, כדאי לתת קודם כל כמה דקות לבנות להגיע להסכמה בכוחות עצמן. אפשר לנסות לכוון אותן באמצעות משפטים כמו “שתיכן יכולות להשתמש בספלים, תחליטו רק מי ראשונה ומי שנייה”, ואם הן מתקשות להחליט בכל זאת, אפשר לנקוט במעורבות יותר אקטיבית, שמעבירה את ההחלטה אליהן: “אני עכשיו לוקחת את הכוס ואף אחת לא תשתמש בה עד שתגיעו להחלטה משותפת מי מקבלת איזה ספל”. חשוב לעשות את הדברים ברוגע, בטון שקט ואפילו בחיוך. אם אתם תשדרו כעס ועצבים- הילדים יקבלו את הרושם שהבעיה אכן חמורה. אם תשדרו רוגע וקלילות- יש סיכוי שגם הם ירגישו ובקושי יזכרו על מה הייתה כל המהומה.
עקביות– לילדים שלנו, וגם לנו, צריך להיות ברור איך פותרים ומתמודדים עם אי הסכמות בבית. אנחנו לא יכולים פעם אחת להחליט שאנחנו הופכים לשופט ולהחליט במקום הילדים מי אשם ומי לא רק כי קשה לנו כרגע לשמוע את הצעקות, ופעם אחרת להחליט שאנחנו לא מתערבים בשום אופן. זה מבלבל את הילדים, הם לא יודעים לאיזו תגובה לצפות ויותר חשוב- הם לא לומדים כיצד לפתור קונפליקטים בעצמם, ויזדקקו תמיד לעזרה חיצונית. לכן כדאי להגדיר כללים ברורים, וגם אם לא אומרים אותם- לפעול על פיהם: למשל, הילדים צריכים לדעת שבמקרה של פגיעה פיסית או מילולית, אתם תתערבו מידית. אבל כל עוד ינהלו וויכוח- (ואפילו בווליום גבוה) אתם תאפשרו להם להגיע להסכמות בעצמם.
ישימות- למדו את הילדים ביחד איך לחפש ולמצוא את הפתרונות, התהליך המשותף בעצמו יעזור להפיג את הכעסים והמתח, למשל: “מה קרה? מה היית רוצה שיקרה? תוכל לחשוב על פתרון שיהיה הוגן כלפי שניכם?…” בנוסף, אנחנו נוטים להעיר לילדים כמעט בכל פעם שבה הם רבים, אבל כמעט ולא מחזקים אותם ברגעים אחרים שבהם הם משחקים יחד, חולקים ומוותרים אחד לשני. לכן הערות כמו: “כל הכבוד ששיתפת את אחיך במשחק”, “ראיתי שהסכמת להחליף עם אחותך את ההפתעה ב’קינדר’, איזו נדיבה ומתחשבת את” יגרמו להם לכוון בפעם הבאה לפתרון החיובי שיזכה אותם במחמאות (רק תוודאו שאתם באמת מחמיאים על התנהגות חיובית אמיתית- “אני שמחה שלא בעטת באחיך אלא רק סטרת לו”- זו לא ממש עילה למחמאה…).
מידע- עלינו להכיר ולזכור את הכוחות והיכולות של הילדים שלנו, וגם את הנקודות הפחות חזקות. למשל, אם אני יודעת שכשהבת שלי חוזרת מביה”ס היא צריכה את הזמן שלה לבד כדי לשחק בחדר מבלי שיפריעו לה, אדאג להעסיק את אחותה הקטנה ולהימנע מ “אימא!!! היא שוב נכנסה לחדר! היא שוב נוגעת לי בדברים!” בנוסף, אפשר להשתמש במידע שעומד לרשותי כדי למנוע מראש סיטואציות בעייתיות: למשל אם אני יודעת שהקטנה תמיד מפריעה לגדולה עם חברות- כדאי לשלוח אותה לחברה ביום שהגדולה מארחת. אם הקטנה רוצה לראות סדרה בשעה מסוימת, כדאי להכין מראש עיסוק מתאים לגדולה. תזכרו שחלק גדול מהריבים של הילדים (וגם של הגדולים…) נוצרים לא בגלל בעיה אמתית- אלא כתוצאה משעמום ו”חיכוך”. אם ניצור הפרדה ברגעים בעיתיים- נמנע את הבעיה מראש.
התבוננות– כמו תמיד, הכי חשוב להתבונן ולהקשיב לילדים בכל רגע: לשים לב מה עומד מאחורי הריב, אי צדק? קנאה? כעס על משהו אחר? לאפשר לכל ילד (בנפרד!) להשמיע את דעתו ועמדתו. לפעמים השיתוף הוא כבר חצי מהפתרון. נסו להחליף את התחרות על חפץ או משחק כלשהו בתחרות על התנהגות חיובית שמתוגמלת בהערכה מילולית. תנסו להימנע מעמדת ה”שוטר” שמחליט ומיישם, ולשים את עצמכם בעמדת ה”יועץ” שמציע פתרונות- ומכוון את הילדים לבחור בהם. כך הם גם ישמחו לשתף אתכם בפעם הבאה שתצוץ בעיה.
ובסופו של דבר תזכרו שיחסי אחים הם הדוגמא והמודל הכי טוב להתנהגויות חברתיות של הילד גם מחוץ לבית. ילד שמבין שאלימות לא מקדמת עבורו פתרונות בבית, שקונפליקטים במשפחה נפתרים בשיחה וברוגע- ישאף ליישם את הפתרונות האלו גם מחוץ לבית.
