חפץ מעבר

החיבור לחפץ המעבר מופיע בדרך כלל בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין לאמו. זהו אובייקט ממשי  אך בו בזמן סמל לאמו הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור שבין הממשי למדומיין. אזור זה נקרא על ידי ויניקוט (1971) ‘מרחב פוטנציאלי’  ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו זמנית.

תהליך ההפרדות של התינוק מאמו, כרוך בתסכול וחרדה מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאמו כפי שדמיין בתחילת דרכו. כדי לפצות את עצמו על התסכול ועל החרדה הוא מאמץ חפץ כלשהו, שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אמו, ועליו הוא משליך את רגשותיו. זהו אובייקט המעבר, החפץ לרוב רך, (חיתול, כרית, שמיכה, דובון או מוצץ) והתינוק נזקק לו במיוחד ברגעיו הקשים.

באמצעות אובייקט המעבר התינוק מממש את הצורך שלו בחוויית עצמאות ואומץ, שהיא תחושת כל-יכול, הוא שולט ועושה בו ככל שיחפוץ, זאת בניגוד לאם, שם שליטתו מוגבלת. זהו תהליך טבעי ונורמלי לחלוטין. אובייקט המעבר מאפשר לתינוק לפתח התייחסות סמלית לחיים והוא מהוה בסיס ליצירתיות, למשחק, ולהנאה מכל התופעות שנמצאות במרחב הפוטנציאלי שלו שבין מציאות לדימיון. לכן מומלץ לסחוב אותו אתכם ממקום למקום, ולא לנסות לקחת אותו ואף להעלים אותו מילדכם. כאשר התינוק גדל הוא עשוי להחליף את האובייקט באובייקט בעל צורה טיפוסית ולעבור מכרית ושמיכה לדובון או בובה.

אל דאגה כאשר הילד יגדל באופן טבעי הוא ישחרר מן החפץ ומן הרגשות שחפץ זה מעורר בו ויפתח עצמאות ותחושת מסוגלות שלא תלויה בדבר.