כמה פעמים תכננו לצאת לדייט זוגי, למסעדה, לסרט או סתם לראות שקיעה בחוף, ואז המציאות מתרחשת(הילד חולה, הבייביסיטר הבריזה..)עובר עוד שבוע, חודש, והופ- חלפה לה שנה…
כולנו מכירים את הקצב האינטנסיבי של השגרה: לקחת לגן, להחזיר מהגן, לעבוד על המצגת, לעבור על המיילים, לסדר את הבית, לקפוץ לסופר… ובתוך כל זה- איך אנחנו מוצאים זמן אחד לשניה? איך שומרים על הזוגיות שלנו, ומוצאים זמן לפעילות משותפת ומעשירה? (ולא, צפייה משותפת בסדרה רגע לפני שנרדמים- זה לא בדיוק פעילות משותפת…)
אז מה כן אפשר לעשות? מודל פ.ע.י.מ.ה יכול לעזור לנו:
פרופורציה- לקחת את הדברים בקנה המידה המתאים להם: הבית לא יקרוס אם הכביסה לא תהיה בארון הערב, וגם הטלפון לעבודה יכול לחכות שעה. ולא לשכוח להכניס את הדברים לפרופורציה הנכונה גם כשמישהו אחר טועה: גם אם בן הזוג איחר לאסוף את הילדים הוא לא “תמיד” מאחר, ואם היא לא הייתה קשובה היום זה לא אומר שהיא “אף פעם” לא מקשיבה. הדבר היחיד שמותר להיות קיצוניים לגביו- היא הסלידה מקיצוניות.
עקביות– הקדישו זמן אחד לשניה ולא רק לילדים: קבעו דייט שבועי / דו שבועי ביום ושעה מוגדרים מראש, ואל תוותרו עליהם למרות העייפות ומטלת השגרה.
ישימות– להפוך הכל לישים ובר-ביצוע: אם אין פנאי וחשק לצאת השבוע יחד למסעדה- אפשר להסתפק בטיול קטן בשכונה. לקבוע תכניות שישימות עבורנו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת ניהול זמן, על מנת לאפשר אויר לכל אחד בנפרד או לשנינו יחד מיידיות- כאשר יש לי משהו טוב לומר- לא לחכות! לשחרר מיד מילות אהבה, הערכה וחיבה, ולהוסיף מחוות קטנות כמו פתק על המקרר, מתנה סמלית, והתייחסות לתאריכים ואירועים החשובים לבני הזוג. מחוות קטנות יכולות למלא מצברים ליום שלם.
התבוננות– חשוב להתבונן על עצמנו ולבחון את המצב: איפה אנחנו עומדים מה ניתן לשפר, מתי צריך לתת ספייס ומתי ללחוץ, מתי לחבק, לעצור לרגע ולנשום ביחד ולבד. ואל תשכחו לדבר זה אל זו בנועם, בסבלנות ובכבוד. וזכרו: שום דבר אינו מובן מאליו, כולנו רוצים לחוש נאהבים ומוערכים.