לפני כמה ימים החזרתי את בתי הגדולה (עד כמה שכיתה א’ זה גדולה…) ביחד עם עוד חברה מבית-הספר הביתה. הן הלכו כמה מטרים לפני,ובכניסה לגינה המובילה לבניין שלנו, עמד בחור צעיר, ככל הנראה תושב זר, ולימד את הכלב שלו פקודות באנגלית. הילדות היו משועשעות מהסיטואציה וזרקו לעבר הנער כמה מילים שהן מכירות באנגלית. הבחור חייך אליהן בנימוס,והמשיך לשחק עם הכלב בזמן שהילדות כבר התקדמו. לכאורה סיטואציה יומיומית פשוטה ,אפילו חביבה. אבל האירועים האחרונים הכניסו אותי, ונראה לי שאת כולנו- לחרדה. מה היה קורה אם לא הייתי מאחוריהן? מה אם הנער הוא היה עוצר ומדבר איתן? מה אם היה מציע להן ממתק או טיול עם הכלב? אמנם חינכתי את הילדה להימנע מתקשורת עם זרים ולשמור על עצמה ככל שניתן- אבל האם אני יכולה לדעת בוודאות מה היה קורה כשהיא לבד ברגע האמת?
אנחנו עושים כל כך הרבה מאמצים לשמור על ילדינו: כשהילד שלנו קטן אנחנו עוזרים לו ומעודדים אותו בצעדיו הראשונים, מלמדים אותו לא לגעת בחשמל, להיזהר מחפצים חדים, לא לגעת בתנור…כשהוא גדל אנחנו מלמדים אותו כיצד לחצות כביש בבטחה, לוקחים אותו לשיעורי שחיה כדי שילמד לשחות ולא יקלע למצוקה במים, ועושים הכול בכדי שיהיה מוגן ובטוח. אבל מה אנחנו מלמדים אותו על אנשים ובמיוחד על אנשים זרים? מה המסר שאנחנו רוצים שיעבור אליו? הרי מצד אחד אנחנו רוצים שלא ידבר עם זרים ושלא יבטח במי שאינו מוכר לו, ומצד שני אנחנו לא רוצים שיגדל בחרדה, בחששות תמידיים ורוצים שהוא שיאמין בטוב ליבם של בני-אדם. אך איך מנווטים בין הקצוות בלי להתנצל ובלי להתבלבל?
גם לכך אפשר להיעזר במודל פעימה:
פרופורציה- להבהיר בצורה חד משמעית קווים אדומים, מה מותר ומה אסור באינטראקציה עם אנשים, זרים או מוכרים. יחד עם זאת להשאיר מקום מסוים לילד לסמוך על האינטואיציה שלו, ולזכור שרוב האנשים הם טובים כך שגם אם הוא עוצר ומדבר עם מישהו התגובה שלי צריכה להיות מותאמת לסיטואציה, ולא לשדר לחץ והיסטריה.
עקביות- עלינו להיות ברורים במסרים שאנחנו מעבירים להם בנושא- למשל: כשאומרים להם לא לדבר עם זרים-אם זה קורה להבהיר שזה לא מקובל, ולא פעם אחת לצחוק כי הוא אמר משהו מצחיק לאדם זר,ופעם אחרת לכעוס. המסר לילד חייב להיות תמיד ברור וחד משמעי, במיוחד בנושאים רגישים.
ישימות- לוודא שהילדים יודעים בדיוק מה הגבולות ומה החוקים באינטראקציה עם זרים. להבהיר להם שהם זקוקים לאישור מאיתנו אישור לפני שהם ניגשים לזר ומבקשים אפילו ללטף את הכלב. לתת לילדים כמה שיותר כלים להתמודד עם סכנות כשהן קורות: לדוגמא אם הם הולכים לאיבוד בים אז הם יכולים למסור את הפלאפון שלי אבל בשום אופן לא לומר זאת לאיש זר ללא צורך ממשי בכך. למי לפנות, למי להתקשר, לאיזה מקומות לא להתקרב ומאיזו צורת התנהגות להישמר.
מידע מוקדם- ללמד את הילדים על עצמם, על הפרטיות שלהם, על כך שהאיברים הפרטיים הם רק שלהם ושל אף אחד אין זכות לראות אותם או לגעת בהם מבלי שיסכימו. להסביר להם את ההבדל בין חיבוק טוב לחיבוק לא טוב גם עם אנשים מוכרים, איזה סודות מותר לשמור ואיזה לא, ומהי התנהגות שהם חייבים לדווח עליה מיד.
התבוננות- לפתח שיח רגשי עם הילד- שיתוף והשתתפות, שיח על מה אני מרגיש ומה אני צריך, לאפשר כמה שיותר פתיחות שתעודד שיח מקרב- אנשים חדשים שהכרתי, האם עשיתי משהו שלא רציתי. להסתכל על ואל הילדים: לראות כיצד והאם הם מנדבים מידע לזרים. האם הילד שלי הולך לכל אחד שעובר, מדבר עם כל אחד? האם הוא חושש מדי מכל אינטראקציה בינו לסביבה? להתאים את הכללים והדגשים לילדינו ולצורת ההתנהגות שלהם.
אם נצליח להשריש כללים ברורים והתנהגות עקבית מגיל צעיר- נוכל לשמור על ילדינו ולדעת יותר על המתרחש בחייהם.
