אחרי שלקחנו החלטות גורליות וחשובות כמו: אצל איזו משפחה עושים את החג, מה הילדות ילבשו, ולאן ניסע בחול המועד, הגיע סוף סוף הרגע בו כולנו מסובין מחכים לאוכל וקוראים בהגדה.
ואם כבר הגדה- בכל פעם שמגיעים לחלק של “כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: חכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול” זה גורם לי לחשוב על התפקיד שמקבל כל בן בהגדה, ועד כמה הוא חד ממדי: הרי בחיים עצמם אף ילד הוא לא רק חכם ובטח שלא רק תם או רשע: בחיים הילדים שלנו מורכבים משלל תכונות אופי ו”תפקידים” המגדירים אותם ואת האישיות שלהם.
ולמרות זאת, כהורים יש לנו נטייה “לתייג” את הילדים שלנו מגיל מאוד צעיר: אנחנו מדביקים להם תווית מסוימת, שלא בהכרח תואמת את מי שהם לאורך זמן, עד שהתווית הופכת לנבואה המגשימה את עצמה- והם מתחילים להצדיק את התיוג.
אז איך אנחנו נמנעים מלתייג את ילדנו? איך מאפשרים להם להגדיר את עצמם בעצמם? איך מאפשרים להם להיפתח ליכולות ו”תפקידים” נוספים בבית ובחוץ? ואיך עוזרים להם לבלוט במה שהם טובים בו – ללא השוואות מיותרות?
גם לכך אפשר להיעזר במודל פעימה:
פרופורציה –עלינו להבין שילד לא סתם בוחר לעצמו “תפקיד” מסוים: ברוב המקרים מדובר בהתאמה לצורך שלו, לצורך של הסביבה ולציפיות שהיא מציבה לו. למשל בבתים רבים הילד הראשון זוכה לתשבוחות ממורים ומכרים על הידע והחוכמה שלו – למעשה ישנם לא מעט מחקרים המסבירים שילדים בכורים משיגים תוצאות טובות יותר במבחני אינטליגנציה מאחיהם הצעירים, ממגוון סיבות: להורים לילד ראשון יש יותר פנאי לבלות אתו, הוא נחשף ליותר מבוגרים, מעורב ביותר פעילויות ועוד… האם זה אומר שהילד הקטן במשפחה באמת פחות אינטליגנטי? בוודאי שלא, אבל כיוון שתפקיד ‘החכם’ כבר נתפס ע”י אחיו הגדול, הילד הבא נוטה לקחת על עצמו תפקיד אחר- הרגיש, המצחיק, השובב וכו’… לכן חשוב שנזכור שהתפקידים דינמיים ומשתנים בהתאם לגיל, לניסיון ולהתמודדויות בחיי הילד, עלינו לקבל את המקום בו הוא נמצא ולאפשר לו להשתנות ו”להחליף תפקיד” אם ירצה.
עקביות- עלינו לגלות במה הילדים שלנו טובים ולחזק אותם על זה שוב ושוב, ועדיף בנוכחות בני משפחה וחברים- כך גם נעלה לילד את הדימוי העצמי וגם נשרה תחושת בטחון ושייכות. עלינו לשאוף גם להרחיב את מגוון התפקידים של הילד, ולהימנע ככל האפשר מתיוג מקובע: כל אחד מילדינו יכול להיות החכם, הרגיש, הספורטאי, המצחיק: הכל בהתאם לסיטואציה ולהתנהגות ברגע ספציפי. נסו גם לעזור לילד “למרוד” בתדמית שלו ולקבל מכם חיזוקים על הצטיינותו בתפקידים אחרים: למשל, ילד שמרבה לעזור בבית באופן קבוע, חשוב לחזק דווקא כשהוא מצטיין במשחק שלו, בפעילות יצירתית או בכל דבר שלא מאפיין אותו בד”כ. זה יגרה אותו לחקור ולגלות עולמות תוכן נוספים בהם הוא יכול לבלוט.
ישימות- חשוב לאפשר לילד הזדמנות להפגין את הכישורים שלו בפנינו: אם הילד או הילדה מצטיינים בכדורסל למשל, אפשר לקחת את כל המשפחה לצפות במשחק שלהם, או לארגן משחק משפחתי בו הילד הוא הקפטן והמאמן.
כשמחמיאים לילד, חשוב לזכור: בלי השוואות! לא השוואות מול חברים וגם לא השוואות בתוך המשפחה: כל אחד מילדינו טוב במשהו אחר, וגם אם שני ילדיי טובים באותו תחום – נחזק אותם על היכולות שיש לכל אחד לחוד.
מידע- עלינו להכיר את התא המשפחתי שלנו, את השינויים בו ואת משמעותם. למעשה כל שינוי בתא המשפחתי משנה את מהות התפקיד: ילד שהיה אחראי מאוד עד ללידת אחיו יכול להפוך פתאום לשובב יותר, ילד שהיה קולני בשכונה אחת יכול להפוך למופנם אחרי שעברנו דירה ולהפך. הכל אפשרי, רק חשוב לעקוב ולהבין מאיפה ומדוע מגיעים השינויים בהתנהגותו ובאופיו של הילד. זכרו שבסופו של דבר היחס המשפיע ביותר על ילד- הוא היחס שלנו כהורים.
התבוננות- נתבונן על ילדינו כדי להבין איזה תפקידים הם לוקחים על עצמם: האם הילד שלנו חש בנוח בתור ה”אחראי”? ה”תומך?” ה”צייתן?” עלינו לזכור שהדרך שבה הילד רואה את עצמו היא למעשה השתקפות של הדרך בה אנחנו והסביבה רואים אותו. לכן צריך לקחת בחשבון שכשאנו מתייגים את ילדינו ו”מסלילים” אותם לתפקיד מסוים בתא המשפחתי- אנחנו גם מגבילים עבורם את היוזמה והחיפוש העצמי, וגם מלחיצים ומעמיסים עליהם ציפיות. לכן חשוב להיות עם היד על הדופק ולראות שילדינו לוקחים על עצמם תפקידים חיוביים המותאמים לאישיות שלהם ומשרתים את הדימוי העצמי שלהם- ולא את הציפיות והרצונות של אחרים.
ולבסוף, בחזרה לליל הסדר: כמו שבהגדה אנו מצווים על “כל דיכפין ייתי ויכול”- כלומר בשולחן הסדר יש מקום לכל מי שרוצה וצריך, כך גם התא המשפחתי שלנו אמור לספק לכל אחד מבני הבית את המקום והתפקיד לו הוא זקוק. זכרו שמשפחה אינה “סיכום” של כל בני הבית, אלא שלם העולה על סך חלקיו השונים והמגוונים.
חג שמח 😊
